תיאוריית הכפות של מחלות כרוניות
תיאוריית הכפות היא תיאוריה שהגתה כריסטין מיסרנדינו והיא מסבירה כיצד חי אדם עם מחלה כרונית ואיך הוא מנהל את חיי היום יום שלו.
הרקע לתיאוריה הוא שיחה בין כריסטין לחברתה, שלא הבינה את המחלה הכרונית שלה ומדוע היא מתעייפת כל כך בקלות.
כריסטין הגישה לחברתה צרור של כפות וביקשה ממנה לספור את כמות הכפות שבידה. אחר כך ביקשה ממנה לפרט את המשימות היומיות שלה ובכל משימה היא הסירה מהצרור שבידה עוד כף ועוד כף. חברתה המאוכזבת אמרה "עוד לא התחלנו" וכבר מצאה את עצמה עם מחצית מכמות הכפות. מהר מאוד היא הבינה שהיא עוד לא הלכה לעבודה וכבר הצרור שבידה ירד לחצי. ומה הלאה? עכשיו צריך לחלק את כל השאר על שארית היום.
מה עושים עכשיו?
המטרה של התיאוריה היא להסביר לאנשים בריאים שפעולות אשר נראות עבורם כמובנות מאליהן, אינן כל כך פשוטות עבור חולים במחלה כרונית.
החולה מפתח לעצמו שגרת חיים מתוכננת כדי לנהל היטב את המחלה שלו.
פעולות טריוויאליות כמו לקום בבוקר, להכין קפה וללכת לעבודה, ללמוד, לנסוע באוטובוס, הינן פעולות שדורשות הרבה יותר אנרגיה בקרב חולים אלו. כל פעילות ואנרגיה כזו נחשבת כף אחת.
הסובלים ממחלה כרונית מתחילים את היום עם כמות מסויימת של כפות, כמות מוקצבת, ולפיה הם צריכים להחליט אילו פעולות הן בראש סדר העדיפויות ואילו זניחות, מכיוון שהאנרגיה שמוקצבת לפעילות אחת באה על חשבון פעילות אחרת.
אי אפשר תמיד להיות ספונטני, כי בזבוז של כף אחת היום-יבוא על חשבון על הכף של מחר בבוקר. חריגה מכמות הכפות המתוכננת עלולה לגנוב לנו אנרגיה מכף אחרת ולבוא על חשבון פעילות אחרת.
יום אחד אפשר לקום עם יותר כפות ויום אחר עם פחות. בדוגמה האישית שלי, יום אחד אני יכולה לקום ולשתות קפה בלי מסוגלות ללמוד או לעבוד, ואני מתחננת לעוד כפות או אנרגיה כדי להרגיש שלפחות עשיתי משהו. בימים אחרים, יש סיכוי שאקום עם מספיק כפות ללמוד, לעבוד ולצאת לבלות בערב.
בדרך כלל מרגישים במהלך היום - האם נגמרות לי הכפות? ואולי בכלל קמתי עם פחות כפות ממה שהערכתי? ואז כל התוכניות משתנות בהתאם.
כל פעולה דורשת יותר אנרגיה וכך החיים שלנו הופכים למחושבים ומנוהלים יותר ויותר.
מלאת תקווה שתיאוריה זו תוכל לעזור לכם להבין חבר או בן משפחה שחולים במחלה כרונית, אל תכעסו עליהם ש"אין להם כוח" לצאת לבלות, לבוא לקניות, לבוא לאירוע, אלא פשוט שנגמרו להם הכפות.
_________________________________________________
המחלות השקופות לא בהכרח מגיעות עם סממנים גופנים מובהקים.
גם בלי כסא גלגלים וללא קביים, המחלות השקופות אמיתיות לגמרי.
אנחנו רוצים שתראו.
רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם?
לחצו על הכפתור משמאל, מלאו את השאלון האנונימי (או כתבו את שמכם, מה שתבחרו), וכתבו את הסיפור שלכם. נשמח לשתף ולהשתתף