הסיפור של הגר

שלום, שמי הגר, בת 21, חיפאית born and raised. ויש לי OCD.

אני קלישאתית, אז אני אעתיק בשבילכם את המשפט הראשון מויקיפדיה:

"הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית), היא הפרעה נפשית המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות הבלתי-רציונליות. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, והם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן."

עכשיו זה השלב שבו אתם מבינים שאני קצת קוקו. אבל אני לא מתביישת בזה. זה חלק מהחיים שלי, כמו השכל שלי, כפות הרגליים העצומות שלי (מידה 44, מיינד יו), או החיבה שלי לשוקולד חלב עם מלח וקרמל (כן, יש דבר כזה). יש לי שוני, שהביא אותי למקומות מאוד נמוכים בחיי, אבל גם לימד אותי המון.

שנתחיל מההתחלה?

נולדתי ב-1995. עד גיל שלוש ידעתי לספור לא רע, בגיל שש כבר היה ברור לכולם שאני די חכמה. בגיל 12 כל הציונים שלי היו 100. כל המומחים תמיד כותבים על השלב הזה בחיים שלי "התפתחות מוקדמת תקינה". לדעתי, הייתי ילדה. ואחת מוצלחת.

אם תשאלו את חבריי לכיתה, הם יגידו לכם שהייתי מוזרה. "משוגעת" עלה לא פעם. אבל זה היה רק אחד העלבונות, סתם, כמו שמנה או מכוערת. כל מה שזה אמר מבחינתי זה שלא היה אכפת לי מה הם חושבים עליי. עשיתי מה שרציתי, וכל עוד לא פגעתי באף אחד לא שינה לי שמבחינתם אם קראתי ספרים בלי סוף, או רדפתי עם מטרייה אחרי מי שגנב לי חפצים, היה מוזר.

זה לא שינה לי שהם לא ידעו למה.

לכן, כשהתחלתי לשטוף ידיים בלי סיבה כביכול, כי הן הרגישו מלוכלכות, זה היה סתם עוד דבר שהגר עושה. כשדרכתי רק על חלק מהמשבצות על הרצפה, זה היה משחק.

הייתי בת 14 בערך כשקראתי ספר על דמות עם OCD. ידעתי מיד שזו אני.

לדברים הקטנים הייתה יותר מדי חשיבות. שהנעליים לא יהיו הפוכות, לנקוש על עץ כשמישהו אומר משהו שעלול לקרות. לכולם קצת אכפת מזה, אבל לי היה אכפת הרבה יותר.

אף אחד אחר עדיין לא שם לב.

פאסט פורוורד. אני בת 16 וההורים שלי מתגרשים. הבית עובר שיפוצים, אני גרה אצל אחותי תקופה. העולם שלי, המוכר, קצת מתפרק. אני בוכה הרבה. זה טבעי. אני שורפת נייר שעליו כתבתי שמות שנתתי לדברים, במין טקס פרידה מהבית שהכרתי. זה קצת פחות טבעי.

עדיין, אף אחד לא "חושד".

בגיל 16 וחצי, התחיל המצב להידרדר. לא הספיק לי לעשות את הדברים רק פעם אחת. שטפתי ידיים הרבה יותר. התחלתי לעשות תנועות מוזרות עם הידיים והרגליים. זה קשה להסביר למה.

היום אני מבינה שפשוט ניסיתי לסלק את הכאב. הוא הרגיש לי כמו דבר מוחשי, וחשבתי שאם רק אצליח להזיז אותו הצידה, את הענן הזה, להרחיק אותו ממני, הכאב יפסיק.

זה קצת עבד, לזמן מה. ואז הכאב חזר.

בגיל 17 הייתי בתאונת דרכים. לא נפצעתי. לקח לי שנה לחזור להסתרק.

עד סוף התיכון, המצב שלי הלך והדרדר בהדרגה. העננה של הכאב הייתה בכל מקום, היא התפשטה יותר ויותר, כיסתה עוד ועוד תחומים בחיים שלי. עשיתי כל דבר קטן שיוכל להקל עליי. העננה הפכה יותר ויותר מוחשית, ורק אני הרגשתי אותה, בלתי נראית, מרחפת סביבי.

התחלתי ללכת במסלולים לא ישרים, להיצמד לקירות של מסדרונות, לעבור רחבה פנויה כאילו היא מבוך, הכל כדי להתחמק מהעננה שתפסה ממשות בתוך הראש שלי. היא רוקנה אותי מכוחות.

אני זוכרת, את החברים שלי, נעשים יותר ויותר מודאגים. שואלים אותי למה, ואני לא עונה. מנסים להפריע לי לעשות את הדברים המוזרים שלי, לא מבינים למה אני כועסת עליהם. הם לא ידעו שהם רק מכאיבים לי ככה יותר. יום אחד אחד מהם תפס אותי בכתפיים ודרש תשובה. אבל אי אפשר היה להוציא ממני כלום.

כשהעננה התחילה לכסות את האוכל שלי, כמעט שהפסקתי לאכול. איבדתי 20 קילו בשנה. הייתי שבר כלי.

כשהייתי בת 17, ההורים התחילו לדבר על טיפול. הם היו מודאגים, הם לא הבינו.

כשהם אמרו בפעם הראשונה "OCD", צחקתי. ממש בפנים שלהם. כי אני ידעתי את זה כבר שנים. כי הרגשתי שמאוחר מדי. הכאב עושה את זה לאדם.

סירבתי לכל סוג של טיפול. שנאתי פסיכולוגים. לא רציתי אותם לידי, לא רציתי שיחטטו בענייניי, פחדתי מהם. קשה להסביר את הקטע הזה – אבל מבחינתי פסיכולוג היה זר מתנשא שחושב שהוא יכול לתמרן אותי. וככה נותרתי ללא טיפול עד גיל 18.

למרבה האירוניה, המקום הראשון שבו קיבלתי אישור רשמי לכך שאני בבעיה היה צה"ל. בתיכון ניסו לדבר איתי, אבל בתכל'ס, הצלחתי במבחנים שלי ואת הבגרויות סיימתי בהצטיינות. לא יכולתי לחכות להתגייס, הייתי במיונים ליחידה איכותית. אבל הם שמו לב שאני לא הולכת ישר.

בשלב הזה העננה הייתה בכל מקום. כוח הרצון העצום שלי היה כל מה שהמשיך לגרור אותי דרכה, דרך המבחנים והנסיעות והצעדים... צעד צעד, כל אחד מהם מלחמה של כוח הרצון. ועשיתי את זה.

אבל צה"ל שם לב בכל זאת. הפנו אותי לקב"ן, והתחלתי להבין שאני לא אצליח, שאני לא אתגייס.

ביום של טקס הסיום בבית ספר, כשכולם חגגו את החיים שמתחילים, אני עמדתי שם ביניהם, שבורה, מתקשה עם 20 הצעדים לבמה, והרגשתי שהחיים שלי נגמרים.

כמה ימים אחרי זה לקחו אותי לפסיכיאטרית לראשונה. זה לא שרציתי – פשוט נגמר לי הכוח להתנגד. זו הייתה מלחמת התשה של שנה וחצי, נגד ההורים, החברים, הגוף והראש שלי. אבל בסוף נכנעתי.

איזה פאקינג מזל.

שלא תבינו אותי לא נכון – הטיפול היה קשה. אחרי כל מה שעברתי בתיכון, אני עדיין מחשיבה את חצי השנה הראשונה של הטיפול לתקופה הקשה בחיים שלי. הכדורים ערפלו לי את המוח. העננה של הכאב מילאה אותי מבפנים. הייתי צריכה לשנות את כל התפיסה שלי לגבי החיים ולגבי עצמי. זה היה סיוט.

אבל לאט לאט, הגוף שלי התרגל לכדורים. העננה עדיין הייתה שם, אבל היא הפכה מאלף סכינים חותכות לאי-נוחות בינונית. ואני למדתי לקבל את זה שיש לי מגבלות.

זה מעולם לא היה פשוט, לקבל תזכורת כל יום על זה שאני לא הגאונה הכל-יכולה שהייתי בגיל 16. להבין שאני כנראה לא אוכל, בשנים הקרובות, לצאת שוב לטיול; כי הליכות ארוכות מדי גורמות לי לחזור לצעדים העקומים שלי. שאני לא אוכל ללמוד קשה כמו בתיכון, כי לחץ פוגע בי. שאצטרך להתנהל בזהירות מעכשיו, כי בסופו של דבר – קל להחליק חזרה לשם. כאב עלול להחזיר אותי. הוא עלול לקבל צורה של עננה.

מאז עברו שלוש שנים. למדתי לחיות עם המגבלות שלי, ועל הדרך להבין יותר ולכבד מגבלות של אחרים (ואני לא מכירה מישהו שאין לו כאלה).

התקבלתי לטכניון, הוצאתי תעודת נכה, נכנסתי לזוגיות ארוכה, יצאתי ממנה. פגשתי הרבה אנשים טובים ואכפתיים, הצלחתי בכמה מבחנים ונכשלתי באחרים.

למדתי המון.

אני כבר לא האדם שהייתי בשום שלב אחר בחיי. אבל בעצם, אני חושבת שבלי השלבים האחרים, לא הייתי האדם שאני היום. ומהאדם הזה אני די מרוצה.

כל אחד מאתנו הוא מאבק, הוא סיפור, אין לי ולכם דרך לדעת את הסיפור של מי שעומד מולנו.

לכן, היו סבלניים. חכו קצת. התבוננו והקשיבו. אם האדם שמולכם מבקש משהו שיקל עליו, אל תצחקו. לא רואים עלינו, אבל אנחנו כאן.

---

רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם?

הכנסו לקישור הבא, מלאו את השאלון האנונימי (או כתבו את שמכם, מה שתבחרו), וכתבו את הסיפור שלכם. נשמח לשתף ולהשתתף :)