הסיפור של אלונה

הסיפור של אלונה:

פעם נסעתי לאמסטרדם לשבועיים. חברה שלי הזמינה אותי לביקור חולין, לצאת משגרה. להתנחל אצלה בבית כשותפה לחודש ובעוד היא עובדת וחיה את חייה, אני הייתי אמורה להכיר את העיר, לאכול פנקייקס במקום הכי טעים בעולם שם ליד בית אנה פרנק, לתייר.

שבועיים זה מספיק זמן כדי להתנער מההרגשה של "אמאל'ה הכל חדש וזר ואני שונאת לשאול אנשים ולמה באתי בכלל ואוף". אבל שבועיים נשארתי בבית שלה. יצאתי רק כשהלכתי לסופר שהיה ברחוב ליד. פעם אחת הלכתי לחפש קופי-שופ אבל בקרוב היחיד שמצאתי היו אנשים זרים. הם נראו baked ונחמדים ובכל זאת לא העזתי להיכנס.

אתם מבינים, יש לי חרדה חברתית. זה נשמע מטופש, אני לא סוג של ביישנית. כשאני צריכה לדבר מול קהל, לא איש אחד או שלושה, נגיד חדר מלא - אני ב-zone שלי. כשאני במקום המוכר והלגמרי קבוע של חיי, אני פורחת, וזה לא הגיוני.

כי אם אין למסעדה שלכם אתר שאפשר לעשות דרכו הזמנות, אני לא אזמין מכם. שיחת הטלפון המטופשת והקצרה הזאת מאוד מלחיצה אותי. מספיק שאני צריכה לפתוח את הדלת לשליח; לתהות מה הוא חושב על הבית שלי ועל זה שאני לבד לגמרי ומזמינה תמיד שתי מנות, אני נבוכה מידי להזמין רק אחת, למרות שיוצא יקר.

אז לא טיילתי באמסטרדם. כי אם הולכים לאיבוד או צריכים הכוונה, צריך לשאול מישהו. כי אין לי מושג איפה קונים כרטיסים לטראם ואולי צריך לקנות מבן אדם. במקום זה בישלתי את המנות הכי טובות שבישלתי בחיים, זה משהו במצרכים ההולנדיים אני בטוחה. מנות מתובלות ברגשות אשמה ושנאה עצמית ורחמים עצמיים למכביר.

לפעמים אני תוהה איך אחרים עושים את זה. איך זה בא לכם בקלות? הלב שלי ירגיש כל כך קל אם אצליח. לפעמים אני מרגיעה את עצמי במחשבה שאולי כולכם עושים את עצמכם. משחקים בכאילו.

__________________________________________________

תודה מכל הלב לאלונה! המילים שלך חודרות עמוק, היה קשה וחשוב ומדהים לקרוא. תודה על ששיתפת אותנו. נכנסת עמוק ללב שלנו! תודה לך. <3אתם מוזמנים לשתף ולהגיב, אולי הסיפור של אלונה יגע בלב של מתמודד אחר או של בני משפחה וחברים של מתמודד שלא יודעים כל כך איך להגיב ומה להגיד.

__________________________________________________

רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם?הכנסו לקישור הבא, מלאו את השאלון האנונימי (או כתבו את שמכם, מה שתבחרו), וכתבו את הסיפור שלכם. נשמח לשתף ולהשתתף <3