הסיפור של מיטל

הסיפור של מיטל: נולדתי ללא כפיס המוח - אבל לא רואים עלי, כי אני מעדיפה לשתוק במקום לדבר על דברים שאני לא מצליחה להבין גם אחרי שניסו להסביר לי עשרות פעמים. למשל - תאבדו אותי לגמרי כשתתחילו לדבר על חישובים מורכבים יותר מחשבון של כיתה ה'.

יש לי אסטמה של העור - אקזמה במילים יפות, אבל לא רואים עלי כי אני מעדיפה לפוצץ את עצמי במשחה, לגזור לעצמי את הציפורניים כדי לא להתגרד מתוך שינה. יש לי מיגרנות - כמעט כל יום. אבל לא רואים עלי כי אני פותחת את הבוקר עם אופטלגין, כדי שאם יתחיל לא יפריעו לי יותר מידי למהלך היום עד שאחזור מהעבודה.

יש לי כאבים בגוף - אבל לא רואים עלי. כי לימדו אותי מילדות להפנים, לנסות לתפקד כמה שיותר כרגיל למרות מה שקורה בפנים. אז אני נושכת שפתיים, בולעת עוד כדור שהציע לי עוד רופא מומחה, ואז אני מצליחה לתפקד, למרבה הפלא, ללכת במשך 5-7 שעות, במשך 5 ימים בשבוע. כשאני בעבודה השנייה שבה אני יושבת, קשה לי הרבה יותר. לפעמים מתנגשות לי התרופות ואני זומבי לכמה שעות עד יומיים. אני משתדלת שלא יראו עלי.

כל יום זה סיפור אחר, כל יום זאת התמודדות - גופנית ונפשית. אבל לא רואים עלי.

ולמרות כל המאמצים שלי להראות נורמלית, בעיניי אחרים אני עצלנית, נצלנית, מפונקת.

בעיניי הרופאים אני לא מספיק חולה, או שאני מחפשת סמים במרשם, או שאני היפוכונדרית, או שאני עושה לעצמי את הנזק בגלל בחירת התזונה שלי, או שאני מנצלת את המערכת הרפואית להליכים רפואיים מיותרים (למשל לשמוע מהמנתחים שהגנגליון הקטן הזה בפרק היד לא אמור להכאיב לי בכלל). המערכת הרפואית יודעת לדחוף לי תרופות, הרופאים יודעים לומר לי מה יאשרו לי או לא יאשרו לי, כדי למנוע ממני בכלל להגיש בקשה לוועדה הבודקת.

ביטוח לאומי... בכלל לא בא לי אפילו לטרוח לכתוב כמה אני לא מספיק מוגבלת מבחינתם ואיך שכשאני רוצה לנצל את הדבר היחיד המתאפשר לי מ-20 אחוזי הנכות שאושרו לי על ידי הביטוח הלאומי - שיקום מיקצועי או תעסוקתי או איך שקוראים לזה; לא מאשרים. כי לאחר בחינה של הסטוריית התעסוקה שלי, נמצא שאני מצליחה לשמור על מקומות עבודה לתקופות ארוכות. (מעניין, ממוצע של שנה-שנה וחצי נחשב לתקופה ארוכה.) כן, זאת היתה התשובה שקיבלתי מביטוח לאומי.

אני לא מזייפת כאבים, אדם שכואב לו לא משתמש בכאב כדי לקחת יום חופש. אני לא אוהבת לטבוע בכדורים, קחו את כל הכדורים האלה ותנו לי לקום ליום אחד נטול כאב. לא בראש, לא ברגליים ובידיים, לא בגב, לא בכלל!!!

אני לא אוהבת לשבת על ספה ולראות איך בעלי עושה הכל סביבי, במקומי. אני יודעת שכשאני עושה דברים בבית, אני לא עושה אותם טוב כמוהו, אבל אני עושה מה שאני יכולה! זה לא פינוק, זה לא עצלות, זה המקסימום שאני יכולה לעשות כשתוך כדי העצמות שלי צורחות עלי להפסיק ואני מנסה להתעלם מהן.

זה לא כאילו, זה הכל על אמת. _________________________________________________

תודה מכל הלב למיטל! המילים המדויקות שלך שולחות גלי הזדהות כואבת מאוד, מאוד. תודה רבה על ששיתפת אותנו. נכנסת עמוק ללב שלנו! תודה לך. ❤️ אתם מוזמנים לשתף ולהגיב, אולי הסיפור של מיטל יגע בלב של מתמודד אחר או של בני משפחה וחברים של מתמודד שלא יודעים כל כך איך להגיב ומה להגיד. __________________________________________________

רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? הכנסו לקישור הבא, מלאו את השאלון האנונימי (או כתבו את שמכם, מה שתבחרו), וכתבו את הסיפור שלכם. נשמח לשתף ולהשתתף. 😊

EndFragment